תוספות רי"ד על קידושין מ״ו

1 היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן. קשיא לי טובא והא אפילו לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב אוקימנא דוקא כששידכו שיש לומר נתרצה למפרע והכא בבעולת המפתה לא היו שידוכין שאם שידך זכיה האב מתרצה למה יתחייב קנס אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ אליבא דכולי עלמא אינן קדושין. ונראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה שאין לה דעת להתקדש ובעינן רצון דעת האב ובעינן שיהא הרצון בעת הקדושין ומשום הכי אוקמה רב נחמן והוא ששידכו. ועולא ורבינא לית להו איגלאי מילתא למפרע. אבל בנערה שהיא בת דעת אע"ג דאמר רבי יוחנן דברי הכל אביה ולא היא מכל מקום לכשירצה האב מקודשת ואע"פ שלא שידכו שאין לומר איגלאי מילת' למפרע דלא בעינן רצון האב בעת הקידושין אלא לבד שלא ימחה וכיון שרצה ולא מיחה הקדושין קיימין אע"פ שלא ידע באותה שעה ומודים בזה עולא ורבינא כיון שהיא בת דעת ובמקצת ספרים מצאתי כתוב נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ובהא פליגי דרב סבר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב ואע"פ שישמע ויתרצה כיון שמיחת. מיהת שאין הקדושין מתקיימין אלא ברצון האב עד שלא ישמע יכולה לעכב. ורב אסי אמר אביה יכול לעכב ולא היא שכיון שהיא נתקדשה מרצונה והיא נערה שוב אינה יכולה למאן כי אם הדבר תלוי ברשות האב אם ירצה האב היא מקודשת ואע"פ שהיא נתחרטה אבל ודאי אם האב לא ירצה אז אינה מקודשת ואקשינן לרב אסי ממפתה דקס"ד שפיתה לשם קדושין ואמר רחמנא דגם היא יכולה למאן ואע"ג דהיא נערה דקרא בנערה מיירי. ותירץ רב נחמן דהאי מיאון לאו דלא בעיא גיטא אלא שמשלם קנס ומיהו בעיא גיטא והאי דאמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה לא שצריך לקדשה קדושין אחרים שברצון לבד די לנו כיון שהיא נערה אלא זהו פירושו צריך לרצות האב בקידושין שיתרצה שאם לא יתרצה אין קידושיו קידושין:

2 אמר ליה רב יוסף אי הכי היינו דתניא כו' מה שפירש המורה דסייעתא היא אינו נראה לי דאי הכי לאו לשון סייעתא משמע אלא לשון קושיא והעיקר נראה לי כפי מה שפירשו שאר המפרשים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה כך ראיתי כתוב במקצת ספרים אלא, ומפרשי דרב נחמן מוקי לקרא כשפיתה לשם אישות ואפילו הכי לא קשיא לרב אסי דהאי דאמר קרא דיכולה למאן לאו למימר דלא בעיא גיטא אלא למימר שישלם קנס דאף על גב דנתרצה האב בקידושיה ולא מציא נפקא בלא גט אפילו הכי אי מרדה ביה ולא בעיא ליה מיחייב למיתב קנס. והשתא מקשה רב יוסף לרב נחמן ואתי אי הכי שפיר. וכמו שתירץ רב נחמן כך יש לנו לתרץ בעל כורחין לר' יוחנן וריש לקיש דהאי קרא דאם מאן ימאן בין אי מפרשים ליה בפיתה לשם אישות בין אם מפרשים ליה שלא לשם אישות קשיא. אי פיתה שלא לשם אישות קשיא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש דרבי יוחנן קאמר אביה ולא היא והכא קאמר קרא דאפילו היא מציא למאן ואע"ג דאביה רוצה לקדשה היא ממאנת. וריש לקיש קאמר שתי ידים זוכות בה או היא או אביה וכל הקודם לקבל קידושין הויא מקודשת או היא אם קיבלה או האב אם קיבל והכא אמר קרא דתרוייהו מצו למאן. ואי בשפיתה לשם אישות לרבי יוחנן ניחא דבין היא בין אביה יכולים למחות דכיון שלא ידע האב אין קדושיה קדושין הלכך תרוייהו מצו למאן. אלא לריש לקיש אביה אמאי מצי למאן כיון שהיא נתרצה ונבעלה לשם קדושין. אלא ודאי כך יש לנו לתרץ אין המיאון הזה מדבר לענין גט דלעול' לענין גט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי מיאון לא הויא אלא לשלם קנס דאע"ג דבעיא מיניה גיטא כל זמן שאחד מהן ממאן חייב ליתן קנס:

3 אמר ליה אביי צריכה ממנו קדושין לדעת אביה. פי' ואע"ג שנתרצה האב לאחר מכן לא אמרינן ליהוו קדושין למפרע ולא סבר אביי כרב. ולעיל דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה דמשמע הא אם רצה האב מקודשת למפרע. העיקר הוא מה שפירש רבינו יצחק מפאס זצוק"ל דהכי אמר אביי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לה לקדושה בחשאי. ולעולם שלא לדעת האב אינה מקודשת ורבינו חננאל זצוק"ל כתב ש"מ שהמקדש נערה בלא דעת אביה צריכה קדושין אחרים לדעת האב. וקשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כאביי דפליג אדרב ולעיל פסק כרב הונא דאתיא מילתא אליבא דרב:

4 והא מלוה היא. ראיתי מקשים מהתקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו מעות דאמרינן בפירקא דלקמן דהוה קדושין ולא אמרינן מלוה נינהו וגם ממאי דאמר רבי אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים שיהא אותו הדינר מלוה. ולא קשיא דהתם כל הקדושין נתן לה אלא שלא נגמר התנאי לכשיתקיים הן קדושין גמורים אבל הכא דלא גמרו הקדושין עד תמרה האחרונה הוו קדמייתא הלואה, ואפילו כשאומר באלו לא גמרו הקדושין עד שיתן לה תמרה אחרונה אלא משום דאמר באלו וכללן בדבור אחד אמרינן דכולן הן בתורת קדושין ולא בתורת הלואה:

5 אמר רבי יוחנן הרי שולחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול פירש המשנה נראית לכאורה שאדם מכינה כשלחן ערוך שכשאמר התקדשי בכל אחת הוה פרטי ואינן מצטרפין וכשאמר בזו ובזו ובזו הן כללא ומצטרפות וכשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה האכילה מפרדת אותן שלא יצטרפו וכשאדם מדקדק בה נמצא שאינו יודע בה כלום כאדם שהכל מוכן לפניו וקהו שיניו ואינו יכול לאכול:

6 עד שיהא באחרונה שוה פרוטה תניא נמי הכי בפרק ב' דתוספתא קידושין היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם נשתייר בידה שוה פרוטה מקודשת. עיין לקמן בהלכתין דמחלק ביניהם:

7 ושמע מינה בעלמא מעות חוזרין מיכן מוכח דלאו באחותו בלחוד פליגי רב ושמואל אבל בכל מידי דליכא למימר אדם יודע מודה שמואל דמעות חוזרין דאם כן הוה ליה למימר לעולם בעלמא מעות מתנה ושאני הכא דאפילו שמואל מודה דחוזרין שאין לומר אדם יודע אלא ודאי בכולהו קאמר שמואל דהן מתנה:

8 ושמואל אמר מעות מתנה קשה לי כיון דאמר שמואל מעות מתנ' אמאי אוקי להא דתני היתה אוכלת ראשונה ארישא והא בסיפא מיתוקמה שפיר ואפי' בקמייתא דהא רב אסי דאמר עד שתהא באחרונה אוקימנא דסבר מעות חוזרין הא אלו הוה סבר מעות מתנה הוה אמר אפילו בקמייתא. וי"ל דשמואל דאוקמה ארישא לאו למימר דלא מיתוקמה אסיפא אלא רבותא קאמר דאפילו ארישא נמי מיתוקמא ולא תידוק הא מנחת לא. ואין זה כלום דהא לקמן אמרינן בברייתא דליכא התם פרטי דקשיא לשמואל ואם איתה לימא שמואל דאף בכללא נמי קאי אלא ודאי לשמואל דאמר מעות מתנה מצטרפי ובכולהו מיקדש' דהאי מתנה לשם קדושין יהיב לה כדפירש המורה ואמאי תני אם יש באחת מהן אלא ודאי לא מיתוקמא אלא אפרטי דהתקדשי התקדשי ורבה דאית ליה מעות חוזרין כרב אסי אמאי לא אוקמא מבזו ובזו כוותיה. יש לומר דקשיא ליה לפרושי האי דתני באחת מהן אאחרונה דהא סתם קאמר בכל אחת מהן משום הכי מוקמה ארישא:

9 רב אמר אדם יודע כו' פי' שמואל בעל כרחין צריך לומר אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה אבל רב אע"פ שאין אדם יודע וטועה בזה שסובר שקדושין תופסין באחותו כיון שנמצאו שאינן תופסין דין הוא שיחזרו לו והאי דקאמר רב אדם יודע משום שמואל נקט ליה דתלי טעמא בהכי דאדם יודע שאינן קדושין והלכך גמר ונתן לשום מתנה וענה לו רב דאפי' אם תמצא לומר דאדם יודע שאינן קדושין לא לשם מתנה נתנן אלא לשם פקדון:

10 המפריש חלתו קמח אינה חלה. אי קשיא מאי שנא חלה דכתיב בעריסותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן. ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומשום הכי הוה מעשר אבל גבי חלה לא כתב כי אם עריסותיכם:

11 אדם יודע ראיתי מקשים דפי' יודע דהא עריסותיכם כתיב והשתא תימא דאם יודע עריסותיכם א"כ מהיכא תיתי ליה ליתן טעם לקרא דתלי בטרחא דכהן ואם אינו יודע אם כן מהיכא תיתי ליה דמקמח לא. ותו כי אמרינן וליהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. ואם קרא לא ידע תקנתא ידע: ואין זה פירושו של אדם יודע אלא מפני שרואה שכל העולם אין מפרישין חלה אלא עיסה ולא קמח זו היא ידיעתו ושמא יטעה ויתן טעם לדבר מפני טורח הכהנים עושין כן וכי אמרת ליה תקנתא ציית:

12 זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעים קמח פי' הוה מצי למימר זימנין דהוי בההוא קמח חמשת רבעים ואכיל ליה כהן בטיבליה אלא רבותא נקט דאפי' אם הוא דבר מועט שאין אדם נותן חלה חמשת רבעים אפילו הכי חיישינן דילמא אתי לצרופיה עם קמח אחרינא:

13 ותהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה כו'. פירש לשמואל מקשה דבשלמא לרב לא קשיא מתניתין דחלה עם מתניתין דעציץ דמתניתין דחלה לא מצינו לעולם חלה מקמח והלכך כד דחזו דהדר ההוא קמח לחולין לא נפיק מיניה חורבא אבל עציץ שאינו נקוב שכל העולם רגילין להפריש ממנו תרומה כד חזו השתא דהדרא תרומה לחולין אתי לזלזולי בכל תרומה דעלמא משום הכי אמרינן דהוי תרומה ולא הדרה לחולין אלא לשמואל דאמר גבי קמח. נמי מן הדין היה שיהא של כהן אלא משו' חורבא דכהן תיקנו שיחזרוהו לישראל איכא לאקשויי הכי דאמאי גזל ביד כהן משום האי טעמא נעשה תקנה לכהן כמו שעשינו גבי עציץ שאינו נקוב:

14 וקא סבר דבעל הבית נתקנה עיסתו ואתו למיכלה בטבלה. פי' ולגבי עציץ שאינו נקוב ליכא למיחש הכי דאפילו אם יאכלנו בעל הבית. בלא הפרשת תרומה אחרת אין בכך כלום דעציץ שאינו נקוב אינו אסור מדאורייתא ואפילו אם תאמר דאסור מדרבנן הא מפריש עליה ממקום אחר דנהי דלא חל עליו שם תרומה שיהא הוא מותר לכהן אבל להתיר את שאינו נקוב ממה נפשך פוטרו:

15 ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום. גם זה אינו מקשה אלא לשמואל דאלו לרב לא קשיא נמי האי מתניתין אמתניתין דתנא כדפרישית לעיל. עיין בבכורות בפרק עד כמה יש בקונטרסי במהדר' תניינא: